השיח הציבורי והלשון הפוגענית

השבוע הגיע לסיומו מחלוקת ישנה בישיבת פונוביץ’, והדבר דווח בכל אתרי החדשות ובאתרים החברתיים, רבים מהם של שומרי תורה, כאשר בכותבים כינו הם את הצדדים בכינויים שנדבק להםו מזה זמן רב- "שונאים" ו"מחבלים".

ויש לעיין בזה אם הדבר מותר.

בגמרא (ב״מ נח, ב) נאמר שישנם חטאים שעונשן לעולם הבא חמור ביותר, ובכללם המלבין פני חבירו והמכנה שם רע לחבירו. הגמרא שאלה מה ההבדל בניהם- מכנה היינו מלבין? והשיבה שהכוונה במכנה הוא שאף שהוא כבר דש ביה בשמיה. וביאר זאת רש״י- שכבר הורגל בכך שמכנין אותו כן, ואין פניו מתלבנות.

ואם כן יש להקשות, שאם אין הדבר מפריע לו כלל, מדוע יענש על זה? ומשיב רש״י שמכל מקום זה התכוון להכלימו.
ויש ללמוד מכאן שכשמכנים את הצדדים בתור שמות גנאי חמורים של שונאים ומחבלים, גם אם נאמר שהם כבר התרגלו ואין הדבר מלבין את פניהם, לכל הפחות הוו אלו שמות גנאי האסורים.

אלא שיש לדון באופן שאין מתכוונים לגנותם, אלא לתארם בכינוי שהם התפרסמו בו מכבר, אם יש לאסור. ובאמת הכסף משנה (הלכות תשובה פ״ג הלכה יד) דייק מדברי רש״י שכל שזה דש ביה ואין הכינוי מפריע לו, וזה אינו מתכוין להכלימו מותר.

ונראה שאכן גם זה אסור, ביאר הבן איש חי (שו״ת תורה לשמה שאלה תכא), שכל מה שהותר הוא רק בכנוי שאין בו גנאי, וכגון לקרוא לאדם בעל אף גדול- ’בעל החוטם’, שאם לפי העת ודעתן של אנשים אין הכינוי נחשב לדבר שלילי ואין דרכן של אנשים להקפיד על זה- מותר. אבל כינוי שבמהותו הוא שלילי וכגון לומר על אנשים שהם ’מחבלים’ ודאי אסור.

וכנ״ל הובא על החזון איש (ארחות רבינו עמוד שצו) שפעם דיברו עמו על אדם, ואמרו שהוא ’יקעא’, ומחה בהם החזו״א שזהו בכלל מכנה שם לחבירו, מכיון שיש בזה צליל של זלזול, אלא במקום זאת יאמרו עליו שהוא דייקן וישר.

ולמדנו מכל הנ״ל שמה שהתיר הכסף משנה לכנות את חבירו, הוא רק כשמתקיימים ג’ תנאים:
ומלבד האיסור ההלכתי יש בהמנעות מכנוי גם שכר עצום כמובא בגמרא (מגילה כז, ב ובתוספות שם) ששאלו את רבי זכאי, מדוע הוא האריך ימים כל כך, והשיב להם שכיון שהוא מעולם לא כינה את חבריו בשום כינוי, ואפילו שאינו שם של גנאי.